חומות של תקווה: על מפגש עם אסירים . וגם הזמנה לסדנה בזום ביום ראשון 8/12.
ביום המאבק באלימות נגד נשים הוזמנתי על ידי שרון הרשברג משב”ס לפגוש אסירים ששפוטים בגין אלימות במשפחה, באגף לאסירי אלמ”ב בכלא רימונים. כך מצאתי את עצמי מבלה את היום הזה בקוטב ההרסני של הגבריות הישראלית.
השב”ס כבר יותר מעשור הוא בית עבורי. בשנים האחרונות אני שותף להכשרת מערך העובדות והעובדים הסוציאליים שם. בשנה האחרונה מאיה ואני הכשרנו את כל העו”סים בשב”ס בפרוטוקול הטיפולי ‘ללמוד לכעוס נכון’.
בכל ביקור, מרגש אותי לראות את המודל שפיתחתי תלוי על קירות חדרי הטיפול, מציע ריפוי בין-מגדרי ובין-דורי.
שאלה אחת פשוטה
את המפגש עם האסירים פתחתי בשאלה: איך אתם, כאסירים-גברים, מסביריםאת הנתון ש-97.5% מהאסירים בארץ הם גברים?
האם הנתון הזה לא מחייב את כולנו לחשוב מחדש על האופן שבו אנו מגדלים בנים?
משם, המפגש הפך למסע. שיתפתי את סיפור המסע של אבי מול אביו, שלי מול אבי, ושלי עם בני. בין לבין עצרתי כדי לשמוע את סיפוריהם.
סיפורים של כאב
אסירים החלו לשתף זיכרונות מילדותם: האלימות שספגו מאביהם, מאחיהם ולעיתים גם מאמותיהם ששתקו או שיתפו פעולה. אסיר אחד סיפר, בקול יציב אך כואב, איך בגיל שבע בלבד דקר לראשונה ילד אחר. ״לא ידעתי אז מה אני עושה,״ הוא אמר, ״רק ידעתי שזו הדרך היחידה שהכרתי כדי להרגיש חזק."
ואז הוסיף שאביו היה גאה בו כל כך, והתחיל לקנות לו סכינים ואגרופנים. הוא סיפר איך אחיו הצעיר, שהיה עדין יותר, בחר להיות מורה, חי היום בחוץ, נשוי עם ילדים.
גברים שמשתנים
האסירים שיתפו גם על השינוי שהם עוברים בכלא. דווקא בינם לבין עצמם, הם מרשים לעצמם לחבק, לדבר, ולחלוק רגשות ופגיעות. אבל כשהם חוזרים הביתה, או אפילו בשיחות טלפון עם המשפחה, השיח הזה כמעט ואינו קיים. ״הם לא רגילים לזה,״ אמר אחד מהם, ״ואז אני חוזר להיות ׳החזק׳, ולא יכול להיות אני האמיתי."
סיום מרגש
בסוף המפגש עמדו אסירים בתור כדי ללחוץ יד, לחבק או פשוט לומר תודה.
אסיר מבוגר, כבן 65, אמר לי: ״תזכור את השם שלי… איך שאני משתחרר, אניאמצא אותך! תזכור את השם שלי."
כששאלתי אותו למה חשוב לו שאזכור, הוא ענה: ״אחרי ששמעתי אותך, הבנתימה אעשה כשאשתחרר. אני הולך לספר את הסיפור שלי בכל מקום שיזמינו, כדישבנים לא יחזרו על הטעויות שעשיתי ושעשו בי."
למה דווקא שם?
האמפתיה והחמלה שחשתי כלפי אותם אסירים לא באה להצדיק את מעשיהם, אלא להזמין אותם – ואותנו – לקחת אחריות. ללמוד לווסת את עצמנו בדרך חדשה, לדבר במקום לשתוק, לבנות במקום להרוס.
אולי דווקא שם, במחיצת אסירים שפצעו והיו פצועים בעצמם, אני מרגיש קרוב יותר. מוזר ככל שישמע, דווקא שם אני מרגיש חלק ממשהו עמוק – מסע של גברים להשתחרר מהגבריות המסורתית הגאוותנית והבלתי נעזרת, ולהיוולד מחדש.
מחר בערב (ראשון, 8.12), אעביר בזום הרצאה-סדנה דומה על אתגרי גידול בנים.
אז בואו (גברים ונשים) ללמוד יחד איתי .
Komentar