למה חשוב לציין את יום הגבר הבינלאומי
מאת תמיר אשמן
"החזק בגבריות, אך שמור גם על הנשיות, ויפתחו בפניך אפיקי עולם" (מתוך ספר הטאו)
יום הגבר הבין-לאומי חשוב במיוחד על רקע MeToo#
מחאת MeToo# המציינת בימים אלו ארבע שנים לפריצתה קידמה את ההכרה בפגיעות וטראומות מיניות שנשים עברו ועדיין עוברות. זו תנועת ריפוי רחבת היקף המעניקה תוקף והכרה חברתית לעוולות, לפשעים ולחילול שחוו נשים בארץ ובעולם, לרוב בידי גברים.
כמו בכל חודש נובמבר , גם השנה יצויין גם "יום הגבר הבינלאומי", שמעורר הרבה תגובות שנעות בין אדישות, ציניות והתנגדות והוא כמעט לא מקבל הכרה חברתית.
לצד ההכרה החשובה בטראומות שעוברות נשים, ברצוני למקד את תשומת הלב בפגיעות והטראומות הנפשיות בקרב גברים, ולהקשיב לשפה שלנו ביחס לבנים, לבני הזוג ולאבות שלנו.
זו ההזדמנות לשאול את עצמנו שאלות יותר קשות על אודות הגברים שסביבנו. למשל, עד כמה אנחנו יודעים ויודעות על הטראומות שבן הזוג שלנו עבר? יתכן שהוא נפגע מינית בילדותו? סבל מבריונות בבית הספר או טראומה בשירות הצבאי? עד כמה פציעות נפשו מקבלות תוקף והכרה בשדה הזוגי-משפחתי ובשדה החברתי-פוליטי?
במשך שנים רבות ליוויתי את העשייה הטיפולית בשירות בתי הסוהר ובשירות המבחן. שני גופים אלה, לצד משרד הביטחון, הם הארגונים השיקומיים הגדולים בארץ לטיפול בגברים, והתמונה הנשקפת מנתוני השב"ס מטרידה. איך נסביר את הפער המגדרי הבסיסי, שבמתקני השב"ס כלואים כ9,000- גברים כלואים )ועוד כ4,000- אסירים פוליטיים-ביטחוניים( ולעומתם רק 130 נשים במתקן הכליאה היחיד לנשים בישראל, נווה תרצה? קל לנו להבין את העובדה המצערת שמרבית מהאסירות בנווה תרצה מוכרות כנפגעות עבירות מין ואלימות. אבל מה לגבי 9,000 האסירים הפליליים? האם לא סביר שגם הם עברו גילויי עריות, נאנסו באכזריות, ועברו אלימות לסוגיה בילדותם? ערן האן, מנהל קו הסיוע לגברים נפגעי תקיפה מינית מדווח שאחד מכל חמישה גברים יעבור במהלך חייו תקיפה מינית שכרוך בה מגע.
כשנפגשתי עם עובדות סוציאליות בשב"ס ובשירות המבחן מצאתי שקל לצוותים הטיפוליים להעניק לכלואה את התוקף השפתי-אבחוני "סובלת מפוסט טראומה", בעוד שאותו אבחון לא נמצא באותו היקף בקרב הגברים הכלואים. האבחונים הרווחים יותר על פי הגופים שעוסקים בשיקום ובטיפול בגברים מתייחסים להפרעות אישיות לסוגיהן או מסווגים אותם לפי אופי העבירה.
רבים יוגדרו כסובלים מתחלואה כפולה. איזה אופק שיקומי-טיפולי אנחנו מציעים לגברים כשאנו משתמשים בשפה הזו? השפה שלנו ביחס לגברים נגועה באלימות ושוללת אפשרות להכרה חברתית בעוולות שנעשו להם. נפגשתי במהלך השנים עם מאות כלואים. חלקם העזו לספר לי על האונס שהם עברו בגיל ,6 על התפרצויות הזעם האלימות במהלכן אביהם היכה אותם רק משום שהעזו לבכות.
כמעט כולם סבלו מאלימות רחוב ובריונות, וחלק מהם נושאים טראומות נפשיות קשות מהשירות הצבאי. ביום הגבר הבינלאומי חשוב שנכיר בעובדות: בכל שנה מתאבדים בממוצע כ500- בני אדם, 400 מתוכם הם גברים. 90% מהאוכלוסייה של המכורים לסמים ואלכוהול הם גברים. 96% מהאוכלוסייה שמגיעה לשירות המבחן הם בני נוער וגברים. במערכת החינוך בנים מקבלים פי 4.5 יותר ריטלין מאשר בנות. 70% מהמאושפזים במחלקות סגורות הם גברים. משרד הביטחון מכיר ב4,500- הלומי קרב, ועשרות אלפי גברים מתביישים בכלל לבקש על כך הכרה.
נזכיר שהסימפטום המרכזי של פוסט טראומה לא מטופלת הוא התקפי זעם בבית ובכביש. מתי נעז לשבור שתיקה ונגיד להלום הקרב ממשרד הביטחון, או להומלס ברחוב: "גם לנו כחברה יש אחריות על הנזק שנגרם לך. אנחנו חינכנו אותך, הרגלנו אותך לשלוט, להדחיק ולהתאפק במקום לסמוך ולשתף. אנחנו ביישנו אותך כשבכית, לימדנו אותך מילדות אף פעם לא לבקש עזרה, אנחנו שלחנו אותך לתופת המלחמה. אתה לא נולדת כגבר אלים, לא נולדת מכור לסמים, זהו הפתרון ההרסני שמצאת בשל חברה שנטשה אותך“. הגיע הזמן שאנחנו כהורים, מטפלים ומחנכים נאמץ עמדה יותר מהפכנית ואנושית ביחס לבנים שלנו. רגע לפני שנצקצק ונלעג על יום הגבר הבינלאומי, בואו נפסיק להתייחס לאלימות בין בנים כדבר טבעי ונכיר בכך שילד שחטף מכות בבית הספר עבר טראומה המחייבת התייחסות והכרה.
פורסם בעיתון הארץ ב16/11/21