"אישה בונה אישה הורסת" –תפיסת האחריות של הגבר על המרחב הזוגי-משפחתי
כאשר גבר חדש נקלט בקבוצה, הוא בדרך כלל יציג את עצמו : ' קוראים לי אבי ואני פה בגלל אשתי...אני פה בגלל השופט... בגלל קצינת המבחן..." ואריאציות של משפטים מסוג זה מהווים את 'יריית הפתיחה' של התהליך הטיפולי של הגבר בקבוצה.
נדיר לפגוש גברים שיספרו בתחילת התהליך "קוראים לי שחר, ויש לי בעיה קשה של תוקפנות והתקפי זעם, אני משליך/מאשים את המרירות והדיכאון הקיומיים שלי על אשתי וילדי, אני חייב טיפול...''
אמירות שכאלו בדרך כלל אני לא שומע בתחילת תהליך.
לעתים קרובות גברים אומרים בקבוצה - "אישה בונה אישה הורסת", "אשתי הובילה אותי /גררה
אותי ...", " היא לא מבינה אותי.." "היא מבזבזת", " היא פריג'דית", "היא אובססיבית לניקיון",
"היא צריכה לראות פסיכיאטר", "היא לא רואה אותי ולא מבינה אותי .."
גברים רבים כתוצאה מהתרבות שבה הם גדלו בה, מייחסים את כוח ההרס והבניה לאישה, והם
חשים עצמם כחסרי יכולת להשפיע על אותו מרחב אותו יצרו יחד עם בת הזוג.
השורשים של תפיסה זו עתיקים לפחות כמו ספר בראשית – בסיפור גן העדן, " ויאמר האדם,
האישה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל" (בראשית ג' פס יב). הנחת היסוד של ההבניה המסורתית מגדרית, שהכוח והאחריות הבלעדית על המערכת הזוגית/משפחתית נמצא אצל האישה,
ובכוחה לבנות את הבית ובכוחה להרוס אותו. כך הגבר משחק במשפחה את תפקיד 'המובל' ,
המתמרמר מבחירותיה השגויות של זוגתו, לה הוא מייחס כוחות של הרס ובניה.
שיחה אופיינית בקבוצה תתנהל באופן הבא - " אתה יודע, כשאתה בא הביתה שלך בסוף יום עבודה, ואתה רק נכנס, ואתה רואה איך הבית שלך מבולגן, ואתה מת להתקלח , ואשתך מביאה לך את הילדככה ישר לפנים שלך, ואתה מסתכל על המטבח ואין סיר אחד על האש ואתה מת מרעב, ואתה פותח את המקרר מוציא חתיכת פיתה מהפריזר שם בתוכה חתיכת גבינה, אתה לא תתעצבן, תגיד תאמת?!"
או ציטוט נפוץ של גבר אחר –"אתה יודע איך שאני מגיע הביתה ופותח את הדלת, איך שאני רואה את הפרצוף תשע באב שלה, אני רק רוצה לחזור בחזרה לעבודה, שם אני לפחות מוגן.."
בתוך השיח הגברי מתקיימת הרחקה מתמדת של 'האני', לדיבור ב ''את..' 'ואתם.. והם..' המאשים
והמסיר אחריות. אחד הכלים הטיפוליים בעבודה הקבוצתית עם גברים – נקרא 'שפת האני', כלומר
הגברים מתבקשים לעבור לדיבור בגוף ראשון (אני מאמין, אני מרגיש, אני חושב, אני רוצה) במקום
לדבר בשפת ה- 'את לא מספיק......'. אני מוצא שגמילה שפתית זו הינה תהליך בפני עצמו ומסמלת את לידתו של 'האני' המדבר, הפגיע, והתלותי.
